כל שנה מחדש זה מפתיע. כל שנה מתווספת לה רק שנה, ואני, גדלה אתה בשנה.
אם הייתם אומרים לי לפני עשור, שכאן אהיה היום, לא בטוח שהייתי מאמינה.
אני?! אני אמא לילדה בת עשר? מתי כל זה קרה…?
השמועה אומרת שזה קרה תוך כדי בישול איטי, כזה שמשלב רכיבים של סובלנות, דאגה, בלבול מטורף, הקשבה לעצמי, הקשבה לסביבה, הקשבה כזוג, הקשבה לילדה.
אם הייתי שף, הייתי אומרת, שבבישול איטי לעולם לא תדע מה תהיה טעמה של המנה בסיום הבישול.
מה יעשה מיזוג הטעמים, המיצים והתבלינים למנה הסופית.
יותר מזה – בישול איטי יצור גוון קצת שונה של טעמים בכל פעם.
הבסיס היציב יהיה דומה, אבל הניואנסים הקטנים של הטעם והמרקם משתנים.
לעומת זאת, קונדיטורים אומרים, שאפייה היא מדע מדויק. צריך להקפיד על כמויות, להקפיד על חומרי גלם, להקפיד על משך האפייה או משך ההתפחה.
כמי שקשה לה עם מסגרות ברורות, שמרתי לעצמי תמיד מתכוני אפייה גמישים יחסית.
עוגות המוס, למשל, משתפות איתי הרבה יותר פעולה בהשוואה לעוגות בחושות או עוגות גבינה אפויות.
שנים רבות תסכלה אותי המחשבה "שאסור לזוז מהקווים", שאם אפחית מכמות הסוכר העוגה תתפח פחות;אם אציץ בתנור בזמן האפייה העוגה תצנח. חוסר גמישות היא תכונה שקשה להתרגל אליה.
הבישול לעומת זאת, מאפשר לי הרבה יותר חופש. כך גם קינוחים קרים, שלא דורשים אפיה מדויקת או רכיבים שקולים.
כמי שמגיל 6 מכירה את המטבח כמרחב יצירה, ועובדת גם היום בעולמות הקשורים באכילה והאכלה, אני מוצאת שגם בהורות אני הרבה יותר מבשלת מאופה.
נוטה לעבוד על פי עקרונות אידיאולוגים ברורים שרכשנו כהורים יחד לאורך השנים, אבל מבקשת לי ולילדים פתיחות וגמישות. מרשה לעצמנו לשנות את "תבליני השפה" ואת "רכיבי הגדילה" והמינונים, בתקווה גדולה, שהגמישות תעניק לילדים עוד ועוד כלים לחיים. כאלו שלא ישאירו אותם מופתעים מול תנודות החיים.
לא תמיד זה פשוט לילדים, לא תמיד הם גמישים כמו גלוטן המתפתח בבצק שמרים, המאפשר לך ללוש אותו ומתמסר בהנאה. לפעמים הם נוקשים ומחפשים את הדיוק המוכר והבטוח, אולי כמו בצק הפסטה המדויק; כזה שדורש יחס יותר אישי, דורש רמת לחות מסוימת, כזה המצריך עיבוד מקסימלי כדי להגיע לעובי מינימלי.
וכשיאיר ואלי הזמינו אותי להתארח בבלוג ניתנה לי הזדמנות, הזדמנות גדולה, להכיר ולראות את אימהות המזון (בניגוד לאבות המזון החומריים, אימהות המזון הם אותם ערכים הכוללים אמפטיה, סבלנות, שיקוף, הכלה וכו'), שחלחלו בים עם השנים.
ארזנו את עצמנו (אני וילדה בת 10, זה כבר ממש קל ) ויצאנו לדרך לסדנת פסטה זוגית.
ים, אני והרבה קמח.
עד כאן נשמע די סטנדרטי, אני מניחה.
אבל! (וכאן האבל הגדול), זו לא תהיה סתם פסטה, זו תהיה פסטה בצבע!
גם זה אני מניחה עשוי להישמע הגיוני או פשוט. אך לא במקרה הזה.
קשה להסביר במילים תהליך של שנים רבות, שכלל התבוננות סבלנית ותמיכה מלאה בעולם החושים שלה.
כל מי שהיה לו ילד עם אתגרים תחושתיים יבין את האתגר שכולל רתיעה מטעמים, ריחות ואפילו צבעים לעיתים.
פסטה הייתה כביכול הבחירה הקלה.
אבל כאימא, יש לי נטייה לאתגר אותה.
לפעמים זה מעצבן, אבל בשביל הפעמים המשמחות בהן זה מפתיע, זה שווה את המאמץ.
כך יצא שהפסטה הפכה להיות פסטה בצבע.
איזה צבע? כזה שאפשר להפיק מירקות.
ואם לחזור לרגע למחשבה שמהממת אותי, שאני אמא המומה לילדה בת עשר, עכשיו נותרתי המומה לא פחות מהבחירות שלה עצמה. "נכין פסטה, סגולה, כתומה ואדומה. ברוטב רוזה."
מהר מהר העברתי את הבקשה לשפים של סטודיו FeinCook, כאילו לקבע אותם ולהבטיח את קיומם.
וכך, הגענו ים ואני אל המטבח המפנק ומעניק תחושת "הכל יכולה" של FeinCook.
קערת עגבניות השרי הצבעוניות המונחת על השולחן, ישר קרצה לים קריצה
רתיעה.
כזו שאני מכירה, כזו שמעוררת סלידה, כזו שבעבר יכלה לטרפד אירוע וחוויה שלמים.
כי "חוש המוח", בניגוד ליתר החושים, הוא חוש עיקש , אותו הכי קשה להניע מהחלטות.
אם התקבלה בו תגובה שלילית יהיה קשה להניע ממנה.
פעם הייתי מתחילה לחשוש ולדאוג, "מה יהיה עכשיו? הרי תכננו רוטב רוזה?
מה נעשה?".
ושאלה פשוטה בסגנון "מה את מציעה שנכין במקום?" הניבה תשובה פשוטה ורוטב מדהים בהמשך.
"רוטב כתום".
כך הסתבר שכתום, הוא האדום החדש!
גמישות מחשבתית משולבת יצירתיות הם שם המשחק. בהורות, בילדות ובבישול.
אחרי שבישלנו מספיק מחשבות והחלטות, התחלנו בעשייה האמתית! הסבר מפורט על מכשיר התרמומיקס (מדהים כמה הטכנולוגיה פשוטה עבור ילדה בת 10), ולדרך יצא הרוטב הכתום, זה שלא תכננו מראש, אבל העזנו לנסות.
המשכנו בהכנה של בצק הפסטה. המרחב ושפע החומרים, יש בהם כדי לתת את תחושת הביטחון והיכולת אשר כל אחד מאתנו ודאי היה רוצה להעניק לילד שלו.
ים עומדת, מקשיבה, מפזרת קמח, מתפעלת כפתורים ומתמידה.
מתמידה ברידוד הבצק לעובי הנכון, כי אנדרס השף לא מוותר.
פסטה טובה צריכה להיות דקה , צריכה להגיע לעובי הנכון.
אני מתבוננת. ביכולת שלה להתמיד, בגמישות המבורכת שלה, בהתרגשות ממגע בחומרים שהיא אוהבת ובשיתוף הפעולה מצידה, גם עם העלים והעשבים, שפעם לא כל כך מזמן, היו מאוד מלחיצים.
יש רוטב, יש פסטה ויש תחושה של הצלחה. יש בסיס של סובלנות, יש ריחות שמעוררים את האף והבטן.
ותכלס? לא צריך הרבה מעבר לזה כדי לדעת שדברים מונחים במקומם, שהיא ואני הצלחנו.
לצאת מהחוויה בתחושה של יכולת, שצריך רק לרצות וזה אפשרי.
רוצים גם? לחצו על הקישור >>> למתכון הפסטה של ים ועדי
עדי אפרתי-רסולי, חברה, תזונאית קלינית (BSc) בוגרת האוניברסיטה עברית, וב-13 השנים האחרונות עובדת עם תינוקות ופעוטות במרפאת אכילה, בבתי חולים, בקופות חולים ובמסגרות פרטיות. עדי היא בעלת הבלוג המתכוניה.
ועד לפעם הבאה,
נאחל לכולכם שנת לימודים מוצלחת ופורייה!
