מחשבות על כריסמס

לא היה לנו ספק שהפוסט של דצמבר בבלוג יצטרך להיות חגיגי.
נודה בזאת כאן ועכשיו בקול רם וצלול, אנחנו אוהבים את העליזות הצבעונית שהיא נחלתם של העמים החוגגים את סוף השנה ותמיד רצינו להיות שותפים לחגיגה הזו.
זה נכון שיש לנו את חג החנוכה, שהוא אחד החגים הצבעוניים והשמחים שיש, אבל השנה הוא נחגג באמצע דצמבר ועד כריסמס יישאר ממנו זיכרון מתוק (ושמנוני) בלבד.

אז החלטנו לחגוג וריאציה של כריסמס משלנו ולחגיגה הזמנו את עמית אהרנסון, חבר חגיגי ומשמח, שיבשל וישמח יחד אתנו.
יחד אתו הכנו ברווז מקצה לקצה; טורטליני במלית בשר ברווז מוגש בקונסומה נהדר של ברווז (כמובן), חזה ברווז ברוטב ציר ברווז עשיר עם שוקולד ודם (מחווה למנה הצרפתית הקלאסית Lievre a la Royale), ומקרון כבד אווז של פייר הרמה.
לא נכחיש, היה טעים!

עמית הוא מהאנשים שופעי הידע, הסקרנים והאינטליגנטים שאנחנו אוהבים לאהוב.
הבלוג שלו, 'מדבר מהבטן', הוא אחד הבלוגים שכיף לקרוא (עדיף כשהבטן מלאה) ולהגיע בעקבותיו למקומות חדשים ולגלות בשלנים, מסעדות ומנות שהוא כה מיטיב לתאר, בדיוק כפי שעשה זאת במילים המובאות בפניכם:
"האורות הצבעוניים שהיו מקשטים את הדרך לבית הספר היסודי שלי, ברחוב דרך חברון בירושלים, היו המפגש הראשון שלי עם חג המולד. שם נולדה הסקרנות, הכמיהה הראשונית לאחר, לחג הגדול של כל העולם שתמיד נופל על יד או לפני או אחרי חנוכה שלנו, מזכיר לנו כמה קטן מקומנו בעולם וגורם לנו לקנא באורות הנוצצים, בשלג, במתנות שמתחת לעץ, בגרביים שמעל האח.

דרך חברון אמנם מובילה, בסופו של דבר, לעיר שעל שמה היא נקראת, אלא שעוד קודם לכן היא עוברת בבית לחם, העיר שממנה יצא האיש שלשמו התכנסנו. בהתאם לכך מדי שנה, מתישהו באמצע דצמבר, היו הפנסים האפורים שניצבים מעל הדרך הראשית לובשים חג בכחול, אדום, לבן, ירוק וצהוב. בשנים טובות היה אפילו מעין עץ אשוח מאולתר נבנה בכיכר הגדולה שבקצה הדרך, בין שכונת גילה לתלפיות. שביל האורות הזה, שהיה מתחיל לא רחוק מבית ילדותי, תמיד סיקרן אותי, אבל מעולם לא זכיתי לגלות מה מסתתר בקצהו השני. הנסיבות הפוליטיות והביטחוניות הובילו לכך שאת כנסיית המולד המוארת ראיתי, מאז ועד היום, בעיקר בטלוויזיה.

מאז פגשתי בסוגים רבים של כריסמס. בתחילת שנות התשעים היו אלה העולים מרוסיה שהביאו איתם לארץ את הנוביגוד שלהם, ובתים שבהם לצד החנוכייה ניצב אשוח קטן – מפלסטיק בדרך כלל – הפכו למחזה נפוץ יותר. בסוף שנות התשעים, בביקור אצל חברים בשיקגו, נסענו לראות את הבתים המקושטים במוגזמות וחזרנו הביתה כדי לאכול לטקעס קפואות עם גבינת שמנת ולקס. באמצע שנות האלפיים ראיתי את כריסמס של חצי הכדור הדרומי – בעיר החוף נלסון שבניו זילנד חגגנו את לידתו של ישוע ברביצה ממושכת על החוף, שתייה בירה צוננת ואכילת חטיפים כשמסביב בעיקר מקומיות בביקני אדומים ומצנפות צמר. כי כריסמס הסמלי, המערבי והמסחרי, מסתבר, לא ממש מתחשב במזג האוויר.

בחורף שעבר סוף סוף נפלה בחלקי הזכות לחגוג כריסמס באירופה, בשלג, בבית עץ עם מטבח מפנק בעיירת הסקי הצרפתית מז'ב. במבט לאחור אני מבין פתאום שאז לא חשבתי יותר מדי על המשמעויות של הארוחה שבישלתי, פשוט ידעתי שהיא צריכה להיות חגיגית. איכשהו זה נגמר בעוף. לא שלם, לא ממולא, פשוט באסקלופים שמנמנים של חזה עוף ברוטב של שמנת, חרדל וחמישה סוגי פטריות, וגם עם בליני קטנים עם שמנת וביצי סלמון, עם שמפנייה ויין בורגון, עם מולים בכרישה ובייקון, עם גבינות לקינוח ועם טארט פירות יער, על כלי חרסינה יפים על גבי שולחן עץ כבד ועם סופת שלגים קלה שמשתוללת בחוץ. כשחזרנו ללימודים באותה השנה אחרי חופשת החגים סיפר לי חברי האיטלקי אנדראה שבארוחת הכריסמס המשפחתית שלו נמשך שלב האנטיפסטי לבדו יותר משעתיים וחצי. הארוחה כולה התמשכה על פני יותר משש שעות.

כשיאיר ואלי הציעו לי לבוא ולשחק איתם קצת בכריסמס במטבח לא היה לי מושג מה נכין. ידעתי רק שזו צריכה להיות מנה, או ארוחה, שתהדהד את כל אותם שברי זכרונות חג מולד שצברתי במהלך השנים. חיפשתי את המכנה המשותף שביניהם – בין ארוחת התרמילאים המאולתרת בהוסטל בניו זילנד לבין המשתה של משפחתו של אנדראה שעליו רק שמעתי, והגעתי, כמו במטבח במז'ב, להבנה שמה שצריך בארוחה כזו הוא Centerpiece – משהו ביתי מחד ומרשים מאידך שיגרום גם למי שאכל הרגע שעתיים וחצי של אנטיפסטי צפון איטלקי כבד להתחיל ולהזיז ריר לקראת הרגע המיוחל.

חשבנו על יונים שיזכירו לנו את הכריסמס של בית לחם וחברון, חשבנו על קולביאק רוסי, חשבנו על תבשיל ארנבת "רויאל" שהזכירה ליאיר את החגים בצרפת ולי את החיבה של הצפון איטלקים לבשר ארנבת. חשבנו על כיסונים במרק, על עור שחום פריך, על מעטפת דקה של שומן מבריק. חשבנו על בשר ציד, שזו עונתו, ועל Head to tail – הצורך לכבד את החומר החי ולהפיק ממנו את המירב. חשבנו על ממולאים – ירקות או בעלי חיים – שדורשים תמיד עבודת הכנה משמעותית וחוזרים על עצמם בגירסאות אלה ואחרות בכל העולם. חשבנו על רטבים סמיכים וכבדים, על חלקי פנים, על יין אדום ועל ציר עצמות עשיר. חשבנו על מחטי אורן ועצי אשוח. חשבנו על בישול ארוך ועל טכניקות מודרניות, על בשלניות צרפתיות ועל הסטון בלומנטל. חשבנו, וזה מה שיצא."

והנה גם מתכון – טורטליני במלית בשר ברווז בקונסומה ברווז.

נתראה ב-2016
שנה טובה!